“במהלך לימודי התואר השני שלי,” סיפר לנו קולגה מוכשר, “הייתי צריך להעביר מלא מצגות. הייתי נאבק בהן שעות ויושב לפעמים עד אמצע הלילה כדי להרכיב תוצר טוב – והתוצאה היתה סופר מתסכלת: הייתי מקבל ציונים נוראיים על הפרזנטציות שלי. לא משנה כמה עבדתי על זה וכמה הייתי בקיא בחומר – זה פשוט לא שינה; לא ידעתי איך להקרין על המסך תוצר קוהרנטי שיספר את הסיפור שלי.

סיימתי את התואר השני מאז, ואף פרופסור כבר לא זוכר את המצגות המתישות שלי… אבל וואלה, נשארתי עם צלקת ועם תחושת חוסר יכולת מהתקופה ההיא. ועל מה? על כמה פלטות צבע ותמונות שאטרסטוק?”