על יוטיוברים, רשתות חברתיות ו…אקזיסטנציאליזם
אקזיסטנציאליזם, היא גישה פילוסופית בת קצת יותר ממאה שנה, שבין ההוגים המרכזיים שלה אפשר למצוא את ז’אן פול סארטר, סרן קירקגור, אלבר קאמי ועוד.
פילוסופים אקזיסטנציאליסטיים מאמינים, שאחת החרדות העמוקות ביותר של האדם, טמונה באפשרות המבעיתה שהוא יסיים את הסיבוב הקצר שלו עלי אדמות בלי להותיר טביעת אצבע משמעותית בעולם.
החרדה האנושית הבסיסית הזאת, היא גם זו שדוחפת אותנו לכבוש את פסגת האוורסט, לנחות על הירח, לזכות במדליה אולימפית, לצייר את המונה ליזה או לפתח את תורת היחסות.
לאורך הרבה מאוד שנים, לבני האדם היו אמצעים מאוד מוגבלים להשארת טביעת האצבע שלהם במציאות.
הכוח התרכז אצל אנשים מעטים מאוד, מבעלי הוצאות ספרים ועד מפיקים הוליוודיים, וגם אם כתבת תסריט מבריק, ציירת ציור מעורר השראה או כתבת מותחן בלשי סוחף, הסיכוי שלך להימנות על המעטים שיצירתם תתפרסם היה קלוש.
איך כל זה קשור ליוטיוב ולרשתות חברתיות?
ובכן, פחות או יותר ב-2005, פרצו יוטיוב ופייסבוק לחיינו בסערה, ופתאום, לראשונה בהיסטוריה, תקרת הזכוכית נפרצה: פתאום כבר לא היית צריך להכיר מו”ל של עיתון גדול או מנהל בכיר בערוץ טלוויזיה מסחרי כדי להביע את עצמך.
פתאום, בלחיצת כפתור, ניתנה לך אפשרות להגיע למאות או אלפי אנשים, ואם הפכת לויראלי, אפילו למיליונים.
אם תשאלו פילוסוף אקזיסטנציאליסט, הוא יאמר לכם שההצלחה האדירה של פייסבוק, יוטיוב, טוויטר, אינסטגרם ודומיהם, נשענת לא מעט על הרצון האנושי כל כך ליצור, להביע את עצמך, לומר את האמירה הייחודית שלך ולהותיר שריטה קטנה ואישית בעולם.
אז אומרים שאנחנו חיים בעידן הטכנולוגי, או בעידן הדיגיטלי – וזה נכון.
אבל במובן מסוים, אנחנו חיים בעידן בו מיליארדי אנשים, שמעלים מאות אלפי פוסטים, תמונות, סרטונים וציוצים מדי דקה, עושים בעצם מה שבני האדם מבקשים לעשות משחר ההיסטוריה:
משאירים חותם בעולם.