הריב הגדול

את השנה המיוחדת שהייתה לנו אי אפשר לסכם בפוסט אחד, אז כתבתי עשרה.. והנה הפוסט השלישי שמוקדש לכל מי שהזהיר אותי שזה לא בריא לעבוד ביחד.
לפני חצי שנה היה לשרה ולי ריב. היינו בדרך לפגישה סופר חשובה עם לקוח בינלאומי שחיזרנו אחריו ארבעה חודשים, ובדרך לפגישה התפוצצנו. זה לא היה סתם עוד ריב, אלא וואחד ריב, מהריבים האלה שבאים עם מילים כמו “תמיד את עושה את זה!” ועם תשובות כמו “אני?! ומה עם הפעם האחרונה שאתה…!!!”. מהריבים האלה שלא מתאפקים איתם וממשיכים אותם למרות שאנחנו באמצע הרחוב ופחות מעניין את הגברת עם הגלידה שעומדת מטר מאיתנו ברמזור ש”עוד פעם לא עשית כלים!?”
ואז החזקנו ידיים ולקחנו נשימה עמוקה, בכניסה לבניין השווה של הלקוח, על קו החוף של תל אביב. זה מה שאנחנו תמיד עושים לפני פגישה חשובה. וכשיש פגישה חשובה אז אין זמן לריב. בשנייה אחת כל האנרגיות הרעות התחלפו ברגע באנרגיות של עשייה ויצירה. באנרגיות שמבינות שגזרנו על עצמנו גזירה חד משמעית – אין לנו יותר זמן לריב.. הרי עשר דק’ אחרי הריב תמיד יחכו לנו בפינה אחד או אחת מהלקוחות שלנו, מהצוות המופלא שלנו ועוד רבים וטובים שימשיכו להכריח אותנו להיות צוות 100% מהזמן.
כשיצאנו מהפגישה המוצלחת פתאום קלטנו שזה יום חמישי, ושבדיוק נגמר היום ואנחנו בדיוק על קו החוף של תל אביב, ממש על יד מקום חמוד עם פינות זולה ואוכל בינוני שהתאימו לנו בול כדי ליהנות מהשקיעה שבדיוק התחילה.