# רגע של נחת
היום, כשרובנו שוב בבית עם הילדים (כבר התרגלנו השנה, לא?) נקודת הנחת שלנו עוסקת במשחקים. אבל בעצם… מי אמר שמשחקים זה רק לילדים?
סטוארט בראון הוא פסיכיאטר שגילה משהו מדהים (עוד רגע נגלה גם לכם) ודאג להקים את “המכון הלאומי למשחק (The National Institute for Play)” שחוקר מה קורה לכל בני האדם כשעולם המשחקים משתנה.
רגע, למה המבוגרים הפסיקו לשחק? מסתבר שעד לפני כמה מאות, מבוגרים השתעשעו ועשו שטויות לא פחות מילדים. אבל אז השתלטה הרצינות האינטלקטואלית והמבוגרים החליפו את המשחקים במשחקי כוח ופיתוי והחליטו לבצע הפרדה חמורה בין עבודה למשחק.
וזה באמת כזה חשוב לשחק? מסתבר שכן! יש שלל מחקרים שמצאו עד כמה אנחנו מתפקדים טוב יותר כשאנחנו משחקים ואפילו עד כמה איך ששיחקנו בילדות שלנו משפיע על היכולות העכשוויות שלנו. למשל ב־JPL (מעבדת מחקר של הממשל ונאס”א) מצאו שמבוגרים שכילדים לא שיחקו הרבה באמצעות הידיים מתקשים לפתור בעיות מכניות באופן יצירתי בהשוואה לילדים ששיחקו בידיים. המדהים הוא שהמחקר משמש כיום את נאס”א ובואינג ככלל אצבע: לא שיחקת בידיים או עבדת איתן כשהיית ילד – לא התקבלת לתפקיד!
אבל הנה החדשות הטובות – היום זה משתנה ולאט לאט מקומות עבודה מבינים את הערך המוסף שיש למשחקים וגם הגישה לעבודה הפכה אצל חלק מהאנשים לפליי-טיים למבוגרים. נותר לנו רק לזכור להכניס את המשחק לכל אספקט בחיים שלנו, אבל לא כזה של מנצחים ומפסידים, כי מזה יש לנו מספיק ותכלס זה לא הסוג הנכון, אלא משחק אמיתי שבו העיקר הוא עצם ההשתתפות.
ומה גילה סטוארט בראון שגרם לו להקים את המכון למשחק? כשד”ר בראון היה עוד פסיכיאטר מן השורה, הוא התמחה באבחון, טיפול ומחקר של רוצחים סדרתיים, עד שהוא הבחין במכנה משותף מפתיע – לכל הרוצחים שבהם טיפל היו תבניות משחק מעוותות. הם היו ילדים שלא הרשו להם לשחק, או שההורים שלהם התערבו, הכתיבו והגבילו את המשחקים שלהם…