אבל קרה עוד משהו במשחק אתמול.
משהו ספונטני, בלתי מתוכנן, שהפך לשובר השוויון האמיתי של הקרב על שמינית הגמר.
בערך בדקה ה-80, האצטדיון בעיר הרוסית החל לרעוד.
50 אלף ארגנטינאים נעמדו על רגליהם והחלו לעודד בשירה אדירה.
שירה שלא באה מהגרון, אלא מהלב.
שירה של אוהדים שלא מוכנים לוותר על הנבחרת שלהם, גם אם היא מקרטעת, גם אם היא אפורה, גם אם היא לא סקסית, יפה ומבדרת כפי שהיא אמורה להיות.
והשירה הזו הייתה כמו גל של אנרגיה ששטף את האצטדיון, כמעט בקע דרך מסכי הפלזמה בכל העולם וממש שם את הכדור על הרגל של המגן רוחו בזווית הנכונה, המושלמת.

ובאותן דקות, אפשר היה להרגיש, שאין כבר כוח בעולם שייקח ממסי וחבריו את הניצחון הנכסף, הגואל.
אז הרבה גורמים ניצחו עבור ארגנטינה את המשחק אתמול.
אבל 50 אלף מאמינים ארגנטינאים משולהבים ביציעים לא השאירו ספק:
זה היה ניצחון שכולו אהבה.