בבלוג שלנו יש המון מידע, דעה ותוכן סביב כל הנושאים שאנחנו מתענינים ומתעסקים בהם

אז מי ניצח אתמול את המשחק עבור ארגנטינה?

או מסי, שעמד בלחץ לא אנושי וכבש שער אפי עם משקולות של עם שלם ודייגו מראדונה אחד על הכתפיים?
מרקוס רוחו, המגן האמיץ ששכח שהוא שחקן הגנה וכבש כמו חלוץ מיומן?
חבייר מסצ'ראנו, שהדם על פניו היה סימבולי כל כך, פשוט מכיוון שנתן את הדם על המגרש?
או אולי בכלל המאמן סמפאולי, שידע לקחת אחריות אחרי התבוסה לקרואטיה ולהישאר חיובי גם נוכח התקפות אכזריות ומרושעות עליו מכל עבר?
ובכן, כל התשובות נכונות.

אבל קרה עוד משהו במשחק אתמול.
משהו ספונטני, בלתי מתוכנן, שהפך לשובר השוויון האמיתי של הקרב על שמינית הגמר.
בערך בדקה ה-80, האצטדיון בעיר הרוסית החל לרעוד.
50 אלף ארגנטינאים נעמדו על רגליהם והחלו לעודד בשירה אדירה.
שירה שלא באה מהגרון, אלא מהלב.
שירה של אוהדים שלא מוכנים לוותר על הנבחרת שלהם, גם אם היא מקרטעת, גם אם היא אפורה, גם אם היא לא סקסית, יפה ומבדרת כפי שהיא אמורה להיות.
והשירה הזו הייתה כמו גל של אנרגיה ששטף את האצטדיון, כמעט בקע דרך מסכי הפלזמה בכל העולם וממש שם את הכדור על הרגל של המגן רוחו בזווית הנכונה, המושלמת.

ובאותן דקות, אפשר היה להרגיש, שאין כבר כוח בעולם שייקח ממסי וחבריו את הניצחון הנכסף, הגואל.
אז הרבה גורמים ניצחו עבור ארגנטינה את המשחק אתמול.
אבל 50 אלף מאמינים ארגנטינאים משולהבים ביציעים לא השאירו ספק:
זה היה ניצחון שכולו אהבה.

צור/י איתנו קשר

  • מכירות - 0506564086
    הדרכה - 0503226664